פסק-דין בתיק עפ"ת 31207-08-12

השופט א' קיסרי :

1.      ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בעכו (כב' השופט י' בכר), מיום 27.2.12 בתיק ת"ד 1285/07 שלפיו הורשע המערער, בתום שמיעת ראיות, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (" חוק העונשין") ביחד עם סעיף 64 ו-40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (" פקודת התעבורה"). בית המשפט קמא גזר על המערער 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, 10 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, קנס בסך 3,000 ש"ח, פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך 6 שנים וחתימה על התחייבות כספית על סך 10,000 להימנע מלבצע עבירה (" פסק הדין").

האישום, ההליך ופסק הדין

2.      לפי הנטען בכתב האישום נהג המערער ביום 18.11.04 סמוך לשעה 14:30 במשאית מסוג ניסן נושאת מספר רישוי 29-764-50 (" הרכב") ברחוב אלתות בדיר אל אסד (" הרחוב"). המערער נסע ברחוב שהוא דרך עירונית, ללא מוצא, ללא מדרכות, ושיש בו שיפוע מדרוני בשיעור 5% בכיוון נסיעת המערער. בעת שהתקרב לבית מספר 8 ברחוב, ועל מנת לאפשר מעבר לרכב אחר, ביצע המערער תמרון ברכבו ונסע לימין הכביש, אחר כך לשמאלו וחזר שוב לימין (" התמרון") והמשיך בנסיעתו. כשחזר לנתיבו פגע בילד אחמד אסדי (" המנוח"), שעמד בסמוך לקיר בצדו הימני של הכביש (" התאונה") ודרס אותו למוות.

3.      בכתב האישום נטען כי התאונה ומותו של המנוח נגרמו באשמתו של המערער וכתוצאה מנהיגתו הרשלנית - הוא נהג ברכבו בקלות ראש, ללא תשומת לב לנעשה בדרך שלפניו; הוא לא נעזר במראה הימנית של רכבו ולא סובב את ראשו לכיוון הנסיעה על מנת להיטיב ולראות את דרכו; אף שיכול היה להבחין במנוח הוא לא הבחין בו; והוא לא נקט בשום פעולה על מנת למנוע את התאונה ואת הפגיעה במנוח.

4.      בישיבת בית משפט קמא מיום 9.9.07 כפר המערער בכל עובדות כתב האישום. בא כוחו טען כי " התאונה לא אירעה בשל נסיעה לאחור" ומפי המערער נרשם כי " הילד בא מאחור".

5.      בהליך קמא העיד מטעם התביעה בוחן התנועה רס"ב גדעון לוי (" בוחן התנועה") שהגיש, בין היתר, דו"חות שונים (ובכללם גם את הדו"ח שהוא ערך (ת/14) (" דו"ח הבוחן")), תרשימים, תצלומים, הודעות המערער ושתי קלטות וידאו (ת/7 ו-ת/9). עוד העידו עבד אל סלם עכאויי המתגורר בסמוך להורי המנוח, שהעיד כי לאחר שהתרחשה התאונה ובעקבות צעקות ששמע יצא לרחוב והבחין באדם המחזיק בילד שותת דם; והעד כיאד עומר (" עומר") שהעיד כי כשנהג במכוניתו (טנדר מסוג "איסוזו") הוא הבחין במנוח צועד לפני הרכב, קרוב לקיר בצדו הימני של הכביש. לאחר מכן חלף העד על פני הרכב שהמשיך לנסוע בכיוון הליכת המנוח. בנוסף העידה ד"ר סבטלנה קורמן אשר שימשה כרופאה במוקד הרפואי "אלחיין" שאליו הובא המנוח, ולפי עדותה היה ללא רוח חיים.

6.      מטעם ההגנה העיד המערער בעצמו.

7.      כמו כן, ביום 25.3.11 נערך ביקור במקום התאונה, ובדיון שהתקיים ביום 26.5.11 הקריא בית המשפט קמא את הפרוטוקול המתעד את הביקור וזה הוקלד לפרוטוקול הדיון (עמ' 41). כעולה מן הנטען על ידי המשיבה, נערכו ניסויי שדה ראייה ונבדק מצבם היחסי של כלי הרכב ביחס להולכי הרגל לאורך המסלול מימין ומאחור. באותו דיון גם סיכמו באי כוח הצדדים את המסקנות שלדעתם, כל אחד מנקודת ראותו, ניתן להסיק ממצאי הביקור.

8.      בהכרעת דין מפורטת ומנומקת הורשע המערער במיוחס לו בכתב האישום. בית משפט קמא ביסס מסקנותיו בעיקר על חוות דעתו של בוחן התנועה, על עדותו של עומר וכן על הודעותיו של המערער (ת/15 ו-ת/17). הוא קבע כי המערער ביקש לאפשר לרכב אחר לעבור ולשם כך ביצע את התמרון, וכשהמשיך בנסיעתו דרס למוות את המנוח. הוא קבע גם כי המערער ביצע תמרון לאחור באזור בנוי, מאוכלס וצפוף אוכלוסייה, מבלי שהתבונן במראות הצד של הרכב לימין ולאחור, אף שידע כי קיים "שטח מת" שבו אין לו שדה ראייה; וכי התמרון בוצע תוך כדי שהמערער התמקד ברכב שביקש לצאת מחניית בית שבצד השמאלי של כיוון נסיעת המערער. עוד הוא קבע כי שדה הראייה הקדמי של המערער עמד על 50 מ'; כי המערער היה ער לאפשרות שילדים נמצאים במקום; וכי היה על המערער להבחין במנוח צועד בכיוון נסיעתו שעה שחלף על פניו. בית משפט קמא בחן את כל החלופות שהציע המערער ביחס למיקומו של המנוח טרם התאונה וביחס לאופן שבו התרחשה, אך לא מצא לאיזו מהן תמיכה מספקת בראיות וקבע כי האפשרות הסבירה היחידה היא שבמהלך התמרון פגע המערער עם רכבו במנוח, גרם לנפילתו מתחת לגלגלי הרכב, ולאחר שסיים את התמרון והמשיך בנסיעה לפנים, עלה עם גלגל הרכב הימני אחורי על ראשו של המנוח. בית משפט קמא קבע כי גם בכל אחת מהחלופות שהעלה המערער היה עליו להבחין במנוח בטרם פגע בו אם " בשעה שנסע לאחור במהלך התמרון וכל שכן לאחריו בשעה שנע קדימה" (עמ' 62). לבסוף קבע בית משפט קמא כי הוכחו יסודות עבירת גרימת מוות ברשלנות והוכח מעל לכל ספק סביר כי המערער התרשל בנהיגתו.

9.      סמוך לאחר מתן הכרעת הדין פנה המערער בבקשה לביטולה ולזיכויו מאשמה, מאחר שלטענתו הכרעת הדין מבוססת על טעות מהותית (" בקשת הביטול"). המערער טען כי מחומר הראיות עולה כי התמרון שביצע עם רכבו נעשה תוך כדי נהיגה קדימה, ואילו בית משפט קמא קבע בהכרעת הדין כי המערער התרשל שעה שתמרן את רכבו בנסיעה לאחור, לא התבונן במראת הצד הימנית ולא הבחין במנוח. המערער טען כי הרשעתו מבוססת על קביעה שיסודה בטעות, והתוצאה המתבקשת היא ביטול ההרשעה. המשיבה התנגדה לביטול הכרעת הדין וטענה כי אין בטעות זו כדי לשנות מהרשעתו של המערער, וכי בהסכמת הצדדים ניתן לתקן את הכרעת הדין בהתאם לאמור בסעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984 (" חוק בתי המשפט"). בדיון שהתקיים בין הצדדים התנגד המערער לתיקון הכרעת הדין, וחזר על בקשתו לבטלה ולזכותו מאשמה.

10.  בהחלטה מיום 3.4.12 דחה בית משפט קמא את בקשת הביטול וקבע כי אמנם נפלה טעות בהכרעת הדין, אלא שבהעדר הסכמת הצדדים אין בסמכותו לתקנה ויש להותיר את ההרשעה על כנה. הוא ציין כי אף שנפלה טעות בהכרעת הדין בעניין כיוון נסיעת המערער בעת התמרון, אין בה כדי לשנות את התוצאה. הוא קבע גם כי הרשעתו של המערער התבססה לא רק על " כיוון נסיעתו, בין לאחור ובין לקדימה, אלא לאופן נהיגתו שנעשתה ברשלנות, ללא נקיטה באמצעי זהירות, ללא שהתבונן במראת הצד הימנית של רכבו, במהלך התמרון וזאת למרות שידע או שהיה עליו לדעת על אפשרות הימצאותם של ילדים קטנים במקום".

11.  בגזר הדין הוטלו על המערער העונשים שצוינו לעיל, וזאת לאחר שבית משפט קמא שקל את מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות דנן; את מידת רשלנותו של המערער; את חלוף הזמן ממועד התאונה, תקופה של כשמונה שנים; את חרטתו הכנה של המערער והבעת הצער מצדו; וכן את העובדה כי התאונה נגרמה, בין היתר, כתוצאה מאי השגחה על המנוח, קטין בן 4 אשר הלך לבדו למכולת.

      הערעור

12.  בערעור מלין המערער על ההרשעה, ולחילופין על חומרת העונש. עיקר טענתו נוגע לטעותו של בית משפט קמא בניתוח חומר הראיות, אשר הובילה לקביעה השגויה כי המערער נהג לאחור שעה שביצע את התמרון. המערער חזר על טענותיו כפי שנטענו בפני בית משפט קמא לעניין בקשת הביטול, וטען כי מאחר שבהכרעת הדין נקבעה רשלנותו בעיקר על סמך עובדה מוטעית, הרי שבדחיית בקשת הביטול, תוך כדי הכרה בכך שנפלה טעות ושהתמרון לא היה בנסיעה לאחור אלא לפנים, יש כדי לנתק את הרשלנות שיוחסה למערער מן הממצא העובדתי בדבר כיוון הנסיעה ולהותיר את הכרעת הדין ללא הכרעה עובדתית לאופן שבו התרחשה התאונה. לטענת המערער, הקביעות העובדתיות בהכרעת הדין אינן מתיישבות עם ההחלטה לדחות את בקשת הביטול ויש בהן לעורר ספק של ממש באשמתו. כמו כן מלין המערער כנגד קבלת עדותו של העד עומר, אשר לטענתו אינה אמינה ואינה הגיונית. לחילופין, עותר המערער להקלה בגזר הדין בקשר למשך הפסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה.

13.  ביום 15.11.12 הורינו כי המשיבה תגיש את סיכום טענותיה בכתב, ומעיון בו עולה כי עמדתה היא שפסק הדין אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור. לטענתה, רשלנותו של המערער הוכחה מעל לכל ספק סביר ואין בטעות  שנפלה בפסק הדין כדי לשנות ממסקנת בית משפט קמא בקשר לרשלנות המערער בנהיגתו ולהרשעתו כדין בכל העובדות שיוחסו לו בכתב האישום. ביחס לעונש טענה כי העונש שהוטל על המערער משקף ענישה ראויה, שאף נוטה לקולא לאור תוצאות התאונה. לטענתה, מאחר שלא הוטל על המערער עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, בית משפט קמא איזן את גזר הדין על ידי הטלת עונש פסילה בפועל לתקופה שאינה ארוכה במיוחד, ומשכך אין בעונש שהוטל על המערער כדי להצדיק התערבות ערכאת הערעור. המערער השיב לתשובת המשיבה וטען, בין השאר, כי התוצאה המצערת של התאונה איננה, כשלעצמה, עילה להרשעתו. הוא טען כי מחומר הראיות לא ניתן להסיק בבירור את נסיבות התרחשותה של התאונה, ולכן לא ניתן לקבוע כי התרשל וכי התרשלותו גרמה לתאונה ולמות המנוח.

14.  יצוין כי בשלב העיון בחומר שבפנינו, לצורך ההכרעה בערעור, הסתבר כי ראיות שנזכרו בהכרעת הדין, היינו, תיעוד שחזור התאונה (ת/9) ובדיקת שדות הראייה בעת שהמערער נהג ברכב (ת/7) אינן מצויות בתיק המוצגים. על רקע זה ניתנה ביום 4.3.13 החלטה המורה לצדדים להגיש העתקים של ראיות אלה. מטעמים שטרם התבררו, התעכבה הגשתם לבית המשפט למשך זמן ניכר, ובסופו של דבר הוגש לנו רק המוצג ת/9 (שחזור התאונה) ואילו המוצג ת/7 לא נמצא. על רקע זה ביקשנו את התייחסות הצדדים לכך שמוצג זה אינו בפנינו, והמערער טען כי יש להניח לטובתו שהראיה תומכת בגרסתו ויש בכך כדי להביא לזיכויו, אולם לטענה זו אין יסוד מספיק. כפי שיוסבר להלן, חומר הראיות הקיים מאפשר להסיק את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר, ובניגוד לטענת המערער המוצג ת/7 אינו הראיה, ואין בלתה, להוכחת אשמתו. במאמר מוסגר אציין כי בתגובתו התייחס המערער למוצג ת/9, בעוד אשר הראיה החסרה היא ת/7. על כל פנים, המוצג ת/9 הוא תיעוד של שחזור התאונה, והצפייה בו תומכת בממצאים ובמסקנות שאליהם הגיע בית המשפט קמא.

דיון